בחירה היא כבר לא עניין פשוט, בעולם שבו אנחנו רגילים לתת לבינה מלאכותית לקבל החלטות בשבילנו, קבלת החלטה פשוטה של משקה שירענן אותי בחום של אוגוסט הופכת להיות משימה לא כל כך פשוטה.
במקביל לניוון בקבלת ההחלטות שלנו בגלל הבינה המלאכותית אנחנו חווים גם הצפה של מידע ותתי-החלטות נוספות:
״הסוכר לא טוב, הוא יגרום לפרץ של אנרגיה ואחרי זה יעייף אותך״, ״הכי טוב זה לסחוט עכשיו תפוז טרי״, ״איך אני מחליט בין ענבים לתפוחים?״, ״אולי בכלל התפוחים זה רק בטעם תפוחים וכל תחליפי הסוכר יותר גרועים מהסוכר עצמו?״
בקיצור, לך תקבל החלטה.
הנחת היסוד שלנו היא שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, אבל אם נחשוב על זה רגע, להבין מה אנחנו רוצים זו לא משימה כל כך פשוטה, והאמת, אולי אנחנו כבר לא רוצים את מה שאנחנו רוצים, אלא את מה שיטיב איתנו הכי הרבה…
זה רצף המחשבות שתקף אותי כשנכנסתי ביום לוהט של אוגוסט לאמפם השכונתי, החום הכה בי חזק, לא שתיתי משהו כבר איזה שעתיים והייתי חייב להתרענן, מולי עמד מקרר ענק עם מיליון אפשרויות, מלא צבעים ועיצובים מתחרים על תשומת הלב שלי, ובשלב מסוים הרגשתי את התחרות על הבחירה הבאה שלי, או יותר נכון – על הארנק שלי.
התחרות על הבחירה הבאה שלי, או יותר נכון – על הארנק שלי.
חשבתי לעצמי, איזה כיף היה אם השעון שלי על היד היה יודע את רמת הסוכר בדם שלי עכשיו, יודע כמה שעות ישנתי, יודע מה יש לי עוד בהמשך היום ביומן, יודע מה אכלתי ומה מצב הערכים התזונתיים שלי עכשיו, ואפילו היה יודע אם אני באמת מחפש להתרענן או שפשוט יש לי נפילת סוכר קטנה שכדאי לתקן עם משקה מתוק. רציתי להשתחרר מההחלטה הזאת, ושהשעון יקבל את ההחלטה בשבילי, הוא כבר רואה את היומן שלי, ומכיר את היעדים שלי, והוא היה בוחר בשבילי. ״שתה מיץ תפוחים״, הוא היה אומר לי, כי הוא היה יודע שיש שם את הויטמינים שאני צריך עכשיו, ורמת סוכר שתביא אותי לאיזון ולא תציף אותי.
בתוך כל הבלאגן הזה שקורה בשתי דקות בהייה מול המקרר, הרגשתי את המוח שלי נכבה, את היד שלי מורמת, ואותי שולף בקבוק קוקה קולה מהמדף. כל הדרך (הקצרה) לקופה, הרגשתי סוג של בושה, לא רציתי בכלל קולה, אני אפילו די בטוח שבדרך שלי למקרר אמרתי לעצמי שלא לקחת משהו עם הרבה סוכר, אבל למרות זאת לא הצלחתי לקבל החלטה, וברגע שלא הצלחתי לקבל החלטה – הלכתי למוכר. כשהגעתי לקופה כבר הבנתי, הבנתי שהבחירה שלי עכשיו היא לא באמת בחירה שלי, כל מה שחוויתי עכשיו, זה בדיוק כל מה שתעשיית הפרסום עושה ומתפרנסת ממנה – שנים על גבי שנים של פרסומות, חסויות ומלחמה על התת מודע שלי, התנקזו לרגע אחד, שבו לא הייתי כשיר לקבל החלטה, ופשוט הלכתי לקוקה קולה.
״שתה מיץ תפוחים״
ככל הנראה שלא הייתי מגיע לאותן מחשבות לולא הבינה המלאכותית הייתה משחקת תפקיד כה חשוב בחיים שלי היום, אבל בעולם שבו אני לא עושה יותר משימות הדורשות ממני לכבות את המוח, כל כיבוי של המוח והפעלה של התת מודע, הופכת להיות בולטת יותר. וכשזה קורה, אני מרגיש ער יותר לכל מה שמנסה להילחם לי על תשומת הלב ועל התת מודע. מערכת 2 שלי, שאחראית על קבלת ההחלטות, פשוט לא התמודדה עם העומס, ומערכת 1, האינסטינקטיבית, נכנסה לפעולה. מערכת 1 אמורה לשמש אותי במצבי קיצון, במצבים שבהם אין מספיק זמן לנתח את הסיטואציה ועלי לפעול, קפא או ברח.
גם אחרי כמה לגימות מהקולה, לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה שרציתי לקבל החלטה בעצמי, אבל ברגע של חולשה, משרדי הפרסום ניצחו אותי, והעבודה הרבה שהם השקיעו להישאר לי בתודעה השתלמה, ועכשיו כאחרון הכבשים, אני לא שואל שאלות ולוקח את הקולה מהמדף.